טוב, אחרי אתמול, אני חושב שאפשר לסכם את נושא האירוויזיון כביזיון הביזארי של השנה. אין לי מושג מדוע כל שנה, בסביבות חודש מאי מתעקשות ארצות אירופה לערוך את אותה תחרות שירים ארכאית שאבד עליה הכלח, וכנראה שעוד הרבה דברים. לא רק שצריך לסבול את התחרות עצמה, אלא שהתווספו לה שני גמרים או חצאי גמרים (באמת שלא התעניינתי) עם כל השירים, של כל המדינות הכי ביזאריות שמתעקשות לעלות לגמר. בכוח. למה…? למה לעשות את זה לעצמכם? למה האומנים, הזמרים וכל היצורים שמסתובבים שם על הבמה ועושים הכל חוץ מלשיר מתעקשים להופיע? ומדוע אני צריך לסבול בגללם?! מה החטא שלי בעולם הזה?! אני לא מקבל את הטיעון שהאירווזיון עדיין חי ובועט ולא את הטיעון שבגלל אותו ערוץ הראשון – התחרות סובלת מחוסר רייטינג. אין דבר כזה. התחרות סובלת מחוסר רייטינג כי היא פשוט גרועה. אין דבר נמוך יותר כיום על מסכי הטלוויזיה מתחרויות האירוויזיון הביזאריות של שנות האלפיים. ואני מוכן להגן בחירוף נפש על כל סדרות הריאליטי והטראש שאנו מקבלים בכמויות מארה"ב ומארצות אחרות וממהרים לאמץ אל חיקנו! כל דבר עדיף! פעם אירוויזיון באמת היה אחלה של דבר. לא שיצא לי להיות שם ולראות, אני עדיין צעיר מידי בשביל זה. אבל כל מיני סיפורים של הוריי (וכמות לא מבוטלת של קליפים ביוטיוב שכן ניסיתי להיות אובייקטיבי) – גרמו לי לקמצוץ תחושה של נוסטלגיה. לראות את יזהר כהן, אבי טולדנו ועופרה חזה מפזזים על הבמות בשנות השבעים והשמונים ולשמוע את הגאווה הלאומית – באמת גרמו לי לרצות ולהיות שם. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור וזה בעוכרינו. מדוע שלחנו את מירה עוואד ואחינועם ניני לאירוויזיון? מדוע שיר בשלוש שפות? כדי שמנחה התחרות יגיד שאנחנו פוליטקלי-קורקט? הרי אנחנו לא! וחבל על אלה שלא רואים זאת כך. העולם משתנה, אנחנו משתנים ומשום מה בשנים האחרונות, נבחרים האנשים הכי לא מתאימים לייצג אותנו שם, על הבמה. אז כמות הישראלים שהייתה בקהל ונופפה בדגלי המדינה באמת עשתה קצת רעש. אבל הרי ברור שבגמר עצמו נזכה באחד המקומות האחרונים. אולי נתברג באמצע, במקרה הטוב. גורל תחרות האירוויזיון הוא בדיוק כגורלה של תחרות מלכות היופי – מר, מאוס, לעוס ותחושת מיצוי. סוג של כרוניקה ידועה מראש. קרבניטי ערוץ אחד יבינו את זה רק בעוד כמה שנים. כנראה שהאיחור בהתפתחות הטכנולוגית בערוץ משפיע גם על ההתפתחות השכלית של האחראים שם.